חומש עתיק, אשר 300 שנותיו ניכרות בו היטב, שהגיע לידי דרורה שפיץ בירושה מאביה, הוא נקודת המוצא והאובייקט של סידרת תצלומים הבוחנת את זיקת היחיד והקולקטיב, את מרחב הזמן מול מקטעיו, ויותר מכל - את עוצמת התוכן העתיק מול שבריריותו
של החומר המתכלה.

העבודות, פרי השנתיים האחרונות, מתמקדות באובייקט האחד, שאותו בוחנת האמנית - תוך תנועה מתמדת בין פיגורציה להפשטה – דרך פריסמה מצמצמת, בשחור-לבן, של שני נרטיבים: תולדותיו של ספר התורה מחד, ותולדות המשפחה מאידך.

 

סידרת התצלומים מייצרת תנועה בין הנרטיב הטעון והשברירי של ספר התורה העתיק - מעין מסע אל שרידי זיכרון קולקטיבי - לבין הצורך בביטוי הגעגוע העמוק למקום האישי, הפרטי והמשפחתי. הצופה בעבודות פוגש מבוך של אורות וצללים, הסתרה וגילוי, שבריריות של אובייקט בר-חלוף מול תכנים נצחיים.יש כאן אמירה אגנוסטית של הפיכת המקודש – "לא תעשה לך פסל" - לאובייקט תמונתי, אמירה המעלה את התהייה האם במושג ה"נצח" לא חבויה דווקא הארעיות.

 

הדימוי, הסובייקטיבי כל-כך, מושג באמצעות טכניקות שונות של צילום ותאורה, בצבעי לבן ושחור היוצרים קומפוזיציות מקוטבות, מלאות מתח של ניגודים בין צל לאור. כמין מעשה בריאה, בין חושך לאור, הלבן הבוהק מקרין תחושת טוהר, ואולי אף העדר, מול השחור המסתורי הטעון, הנוצר סוד בחובו. במוקד העדשה ממוקם האובייקט, המתעלה - במלאכת כינון הדימויים של האמנית - אל מעבר לזמן ולחלל. רגשות שהועתקו מן ההוויה האישית עוברים מדמות האב האהוב אל תצלומי הספר, וקופאים לכלל רגע של אסתטיות מוקפדת.

 

נוכחות הדימוי בחלל נוצרת לעיתים באמצעות קווי מתאר מעטים, כשהנפח נמוג, ולעיתים מפיק הדימוי איכות חומרית,  פלסטית, ומעניק תחושה מרחבית, כמעט תחושה של תלת-מימד. הכפלת הדימויים בצילום כפול על אותו תשליל מאפשרת לסטאטי ולמתנועע, למדויק ולמטושטש, להתקיים זה לצד זה בהרמוניה של ניגודים. האור הבוקע מן הספר, הרקע השחור המעצים את האובייקט, האורנמנטיקה
של הכריכה - כל אלה מעניקים לעבודה עוצמה דרמטית ומשרים  תחושה מעין מיסטית.

דרורה שפיץ הציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. במהלך שנות עבודתה כמנהלת מעבדה לצילום (בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון) צברה בקיאות והבנה מעמיקה במדיום, ואלה ניכרו כבר ב-1972, בתערוכת-יחיד במוזיאון ישראל, כשהציגה עבודה ייחודית שהתמקדה בהפרדות של סרטי צילום מאפור לצבע ואור. מבטה המקורי ושליטתה הטכנית באו לידי ביטוי גם ב"גוף בתנועה" – תערוכת יחיד במוזיאון

אור בראי הזמן. 2003-2008

מאת: אירית לוין  מתוך הספר " אור | מרחב | זמן "

טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, ב-1988, וב-1995, בתערוכת-יחיד, "המחול", במוזיאון לצילום בתל-חי. שתי תערוכות אלו, בהשראת האסתטיקה והתרבות של המזרח הרחוק, עסקו - כל אחת בדרכה – בעקרון התנועה באמצעות ריקוד הבוטו וריקודים נוספים, והתרכזו בדינאמיקה המביאה לכלל אינטגרציה בין גוף ונפש. 

 

"העבודה העצמית במעבדה היא כמו ציור במכחול הצילום", אמרה האמנית בעבר. ניסיונה הרב מאפשר לה להעצים או למתן הֶדגשים בדקויות התצלומים במיומנות טכנית גבוהה, נטולת מאמץ. שפיץ רותמת את הטכניקה לשירות רעיונותיה, ומיומנותה המובהקת עוד מחדדת את אופיים המינימליסטי-עד-מופשט: עיסוק בחקר הצורה, במרקם התנועה, ברצף, באור כמקור חיים, ובאסתטי כתנאי הכרחי של העבודה האמנותית - אסתטיקה עד הרגע המסוים שבו היופי סוגר על היצירה כעין זיגוג מבהיק - כל אלה עוברים כחוט השני ביצירתה.

 

התיחום בקומפוזיציה הריבועית  - שפיץ בוחרת לצלם במצלמת האסלבלאד - מאפשר לה מבט מתוך צמצום טכני ותוכני כאחד:
צילומי התקריב, החותרים לצמצם ולמקד את המציאות, מגלים ומעצימים צורות מופלאות שהיו בחזקת  נסתרות - עדות לתנועתם המרובדת של מרחבי-הזמן. השילוב בין חשיפת האובייקט להגדלה
(פי 3 עד 6) מחד, לבין הנסתר הסמוי מן העין מאידך, המושג בעיקר באמצעים של תאורה, מעורר את התהייה מהו בעצם המתגלה בתצלום, ומה נשאר חבוי בין צלליו. במתח הזה שבין כיסוי לגילוי צפונה גם התהייה לגבי הקשר המתקיים בין החפץ המשפחתי
העתיק, הרָווּי משמעות אישית, מייחדת, לבין התוכן המקראי, הגדוש משמעויות תרבותיות, נחלת הכלל. המקום הפרטי - זיכרון האב, המגולם בספר – מתחבר למקום הקהילתי – ספר התורה על משמעויותיו התיאולוגיות וההיסטוריות.      

 

בסדרה נכללת העבודה דפדוף, המורכבת מ-12 חלקים. ראשיתה ברעיון מופשט, שהאמנית מנסה להעביר את הדהוד מימד הזמן, את השתנות הדימויים החולפים בשעת דפדוף בין דפי הספר, וקופאים עם חדלון התנועה. עם התפתחות העבודה עולים וצפים פני-שטח חדשים - טרנספורמציות של צורה - שמהם עולים דימויים המזכירים שכבות טופוגרפיות של הרים. לעיני הצופה נגלים שורות ופסים מופשטים, טעוני היסטוריה. הדימוי המופשט אוצר בקרבו את הפריכות החומרית של הדפים העתיקים, ובה בעת גלומה בו גם עמידותו של התוכן היצוק באותם דפים. התאורה מעצימה את המעברים מכהה לבהיר בין השכבות הטופוגרפיות של הנוף הדמיוני, ויוצרת קומפוזיציות מופשטות, אמורפיות, המשרות על הצופה תחושת ריחוף והתעלות אל מחוזות של הוויה אחרת.

 All Rights Reserved © Drora Spitz

   |   By LemonJuice.Studio

G4-21