הסדרות של דרורה שפיץ מהשנים 2009-2004 מבטאות חוויה
מורכבת של חיבור בין האדם לטבע ושל מחזוריות החיים. התצלומים, בזרימתם המתמדת בין המוּכּר לבין הזר, בין הקיים לבין הנעלם, מזמינים את הצופה להתבוננות דרך טכניקות של הפשטה, ריבוי
רבדים וזיכוך צורני, ומאפשרים לו לצלול לעולם פנטסטי הלוכד
בקרבו צלילים, ריתמוס וסוד.

בשנות ה-70 יצרה דרורה שפיץ תצלומים בשחור-לבן. באמצעות טכניקה ייחודית שפיתחה – הפרדת סרטי צילום – הפכה האמנית את הצילום לקומפוזיציה צבעונית. באותם ימים, עבודת הפירוק וההרכבה של שכבות הנגטיבים נעשתה ידנית, ואילו כעת הכלי הציורי לטיפול בתצלומים הוא המחשב.

בסדרת העבודות "נופי נייר"  (2008-2004) הבסיס לעבודה הוא
צירוף שכבות של דימויים ממקורות שונים, שעוברים טרנספורמציה
על ידי האיחוד ביניהם. צללים מגזרי נייר מצויר מורכבים לקולאז' של תבנית נוף דמיוני, המצולם ונסרק למחשב, ועליו מוטבע צבע הסרוק משקופית אחרת. העבודות מתאפיינות בקווי מתאר מצומצמים לצד מרקמים טופוגרפיים בעלי אופי ציורי היוצרים שיח חווייתי בין האדם לטבע. בסדרה "מים רחוקים" (2009-2006)   שפיץ חוקרת את הצורה דרך המפגש בין רובדי הצללים לפרספקטיבה המשתנה, תוך כדי הכפלה ושילוש של הדימויים, הנעים בין רמיזות פיגורטיביות
להפשטה. הטבעת השכבות זו בתוך זו מייצרת עומק, שקיפות ואינטונציה צבעונית.