בתהליכי עבודתה האמנית מפרקת ומעבה שכבות צבע ויוצרת קומפוזיציות בעלות מרקמים חומריים עשירים. לעתים היא מצלמת אובייקטים המצויים בביתה, ומחברת אותם למרחב היצירתי כנדבך
נוסף. עבודת הסינתזה היא מלאכת מחשבת – כעין קולאז שבו נשזרים צורות ודגמים, פעמים דינמיים ויצריים ופעמים אחרות מינימליסטים ומאופקים.
צורת המעגל המופיעה בעבודותיה בהשראת האסתטיקה היפנית, אינה מעגל מושלם אלא בעלת חריגות או חוסר סימטריה. ספירלת הפרחים הלבנים בעבודה "בין האביב לקיץ" ודימויי היין (Yin) והיאנג (Yang) בעבודה "קעור, קמור, קעור" והאינטגרציה בניהם, מרמזים שהכול בתנועה מתמדת ובמחזוריות.
דרורה שפיץ ואריה קוץ נפגשו בטכניון בשנות השבעים. היא ניהלה במשך שנים את המחלקה לצילום בפקולטה לארכיטקטורה לבינוי ערים והוא למד לתואר באדריכלות. השניים חולקים שפה משותפת
לצורות ולחלל. המיצב שלו "גשר של נייר", המוצג בחלל התערוכה, הוא מחווה לתערוכתה של דרורה שפיץ ומהווה גשר בין יפן לישראל. המיצב נוצר מגיליונות של תוכניות אדריכליות שקומטו, עוצבו
ונערמו כסלעי גן יפני, כוסו בחצץ והם מבצבצים מתוכו. תוכניות אלה, המיועדות לבניית פרויקט קמפוס בצלאל החדש בירושלים, משותפות למשרד סנאאה טוקיו ולמשרד ניר קוץ אדריכלים ת"א.
עבודותיה של דרורה שפיץ בתערוכה "קיוטו פואטיקה" בבית האמנים תל אביב הן מחווה להיבטים מתרבות יפן, כפי שהם משתקפים בגנים ובמקדשים הייחודיים הנמצאים בקיוטו. מרבית העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו בחמש השנים האחרונות.
דרורה שפיץ מבקרת רבות ביפן ולוכדת במצלמתה פרטים מאסתטיקת הגנים היפניים, אסתטיקה שבה אין פרט אחד הניבט בנפרד אלא תמיד ביחסי גומלין לשאר הפרטים. כך מתקיימים שיח והתרחשות בין המרכיבים השונים בגן: אגמים, בריכות, ערוצים ואגני מים להיטהרות סמלית, משטחי חצץ, עצים, שיחים, פרחים, אזוב למיניו, גשרים, שבילים, סלעים, אבנים, פנסי אבן בשלל צורות וגדלים, מקדשים, ארמונות ואחוזות. המרכיבים הרבים בגן הם בבואה בזעיר אנפין של המורכבות האינסופית של הטבע. האמנית חוזרת ופוקדת את אותם גנים בעונות הסתיו והאביב. כך מתאפשרות ראייה רחבה והתבוננות רעננה ומחודשת על הגן. בתצלומיה היא מתעדת במנעד רחב את יופייה של הצמחייה הקמלה בין הגשרים החבויים, ואת השתקפויות הצמחים והשמים במים. דימויי סלעים מופיעים בעבודות בתוך צורה מעוגלת שבנויה משכבות רבות היוצרות תחושת תנועה וחיוניות.
סלעים אחרים מופיעים בקומפוזיציה קשתית והם בעלי טקסטורה המזכירה מאובנים או חיות ימיות. "האבנים בגנים, בעיצוב שלהן, יוצרות תחושה של אבנים חיות. ישנן אבנים מודגשות העומדות להן לבד והופכות להיות חלק מהנוף, ואחרות שבהן נוצר דו שיח בין שתיים -שלוש אבנים" אומרת דרורה שפיץ.
כל אלו מהווים עבור עין המתבונן מארג של שכבות בתנועה מחזורית החבויה מאחורי חומה, החוצצת בין מקצב חיים חיצוני ודינמי לבין מקצב אדוות מים מפכים וזורמים הנוסכים שלווה.
עבודתי היא תהליך של פירוק שכבות וריבוי שלהן. טקסטורות בלתי צפויות נוצרות מהנחת חומר על חומר. יש ואני מפחיתה רכיבים, מעלימה צורות וצבעים. תהליך זה מפתה לפענח את המאפיינים, ממינימליזם ועד להפשטה. תנועת הטבע והחי בסדרת עבודות הצילום מוציאה את הדומם מקיפאון סטטי ומקרבת בין הנראה לבין הנרמז, בן האזור הגשמי הצבוע סתיו לבין זה הרוחני בגווני אביב עטור ניצני דובדבן. פרופ' מרדכי עומר, שהיה המנהל והאוצר ראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות, אמר במעמד השקת ספרי, "אור, מרחב, זמן": "אנחנו יודעים היטב שעדשה מצלמת רק מה שהיא רואה ולהכניס במה שאתה רואה את הלא נראה, את הנסתר, זה כוחו של האמן, וזה כוחן של היצירות של דרורה".
התערוכה הינה מחווה, הכרת תודה ליצירה היפנית ולאמניה שפועלים מתוך כיוונון וביטחה רוחנית.
רשמי מסע קסום לנבכי הפואטיקה היפנית חוללה תמורות ברגשותיי והרחיבה את דרכי האמנותית. באמנות היפנית, אני מזהה מענה למאווי היצירתיים, חיפוש אחר יופי, הרמוניה ואיזון מתחדש, ומעין תחושה של טבע כמיקרוקוסמוס הרומז לאינסופיותו של הטבע עצמו. סיירתי בגני האבן והחצץ של קיוטו, התבוננתי ארוכות בסלעי-פסלי האבן הניצבים דוממים במרחב, ה"נושמים" רוח חיים.
הייתי קשובה לגילויי עומק ולהכרת ערך הפשטות שניכר באדריכלות המינימליסטית, מסורתית ומודרנית כאחת.
שבתה את ליבי נראותו של הפן "הייני" (Yin): עדינות, רוגע, וצניעות; הבעה לא מוחשית של שקיקה אנרגטית, כמו גם דיאלוג בין חומרים רעננים לקמלים המשולבים באורח טבעי. כל זאת, ככל הנראה תוצאה של תירבות ההתבוננות במשך שנים, תוך התמדה על משמעת, על מיומנות, ועל תרגול השילוב בין מעש לרוח. הגנים בפאתי מקדשים ומוזיאונים הם לעיתים נוף "מושאל": ים של חול, סלע דמוי הר, מורפולוגיה של טבע דומם.
מאת: אירית לוין
"ישנן אבנים מודגשות העומדות להן לבד"
קיוטו פואטיקה