top of page

רגע, נצח. 1987-2002

מאת: ליאורה בינג היידקר  מתוך הספר " אור | מרחב | זמן "

ביסוד הבּוּטוֹ עומדת מטמורפוזה המותנית ביכולתו של הרקדן להתרוקן מן האנושי ולהעלות ממעמקי הווייתו דימוי זר. הבּוּטוֹ הוא אפוא קודם כל התרוקנותו של המבט. ודווקא במקום מרוקן זה, שבו לכאורה אין חיים, נובטת תובנה חדשה וחתרנית של הגוף כחלל, כאתר של התחוללות. ברבים מתצלומי הבּוּטוֹ שלה הצלמת נענית לאתגר: היא מניחה למבטה להתרוקן ומאפשרת לגוף למלא לבדו את הפריים. היא מתמקדת בגוף הנקי מכל הֶקשר, חף מכל התערבות מניפולטיבית. בין אם בצבע ובין אם בשחור לבן, בתצלומים האלה מתגלה מנעד שלם של גוונים, והצופה עומד נפעם מול עוצמת היופי והכאב המתלכדים בהם.

 

אלא שהאמנית אינה מסתפקת בתיעוד פסיבי. במחווה כמו-כוריאוגרפית היא משתתפת באקט המחול: היא מכפילה את האובייקט הבודד, מעתיקה ומאגדת אותו בטכניקות שונות למקצב שפעימותיו מהדהדות זו את זו. היא הופכת אותו לאשכול, ללהקה, ואז מטשטשת או מפרקת אותו לגורמים. היא אוהבת את המשחק בין הנפח הפיסולי לבין התוואי הקווי של התנועה. לעיתים היא משקפת תנועה בתנועה ויוצרת החזרי אור, כמו למשל בתצלומיה של תמי בן-עמי, שהרצפה הבוהקת שעליה היא מצולמת ממשיכה להבזיק ולתעתע בצופה.

 

הצלמת מנסה למצוא את התנועה גם במקום שבו היא רק פוטנציאל. כך, למשל, היא מבקשת ללכוד אותה דווקא בגופם של שלושה גברים וילדה, הניצבים בבלי נוע, שלווים ומרוכזים בעמידת המוצא בתרגול טאי צ'י. בסדרת דימויים אחרת, הדמות הנעה מוקפת במשיחות צבע, וכך מתקבל מעין אקוורל של אדם המשרבט את תנועתו במרחב במו אבריו. לעיתים, הצלמת מצפינה את הדמות הנעה מאחורי מסך דק באמצעות פוטו-מונטאז'. התנועה נעשית לא רק פנימית, אלא גם על-זמנית. כל רובדי הראייה, שכבות על גבי שכבות של המסתורי, הקדמון, הסמוי מן העין, שבים ומתגלים בזיקה החידתית הנרקמת בין הדמות לבין מה שמזכיר קורי עכביש, טיח מתקלף, או אולי סבך ענפים מסורגים. הדימוי החלומי מצמיח בתוכו התחוללות כמעין שיח אורגני.

 

ויש לתנועה גם היבט שאינו מתגלה מיד, אלא ממתין למי שמתאזר בסבלנות עד שהגוף ייעלם. באמצעות פתיחה ממושכת של הצמצם, הדמות נבלעת כליל ובמקומה מופיעות עקבות התנועה בלבד, כדימוי דינאמי ומופשט של רצף. כך ממירה הצלמת את נקודת החיתוך הרגעית בין זמן למרחב במֶשך; משל אין הגוף הנע אלא השהייה ארוכה,
דמוית גל, של המבט.

נקודת המפגש בין המצלמה לבין הגוף הנע היא נקודת חיתוך של זמן ומרחב. לכאורה, הצילום מקפיא את הזמן בנקודה מסוימת. למעשה – עין המצלמה תרה אחר הרגע המתחדש ללא הרף. וכך, אותו חיתוך שעשוי לשתק את הגוף על מנת להנציח אותו כאובייקט סטטי, מסוגל גם לעורר אותו פתאום כדי לשוב ולהניעו מחדש.

 

הנרטיב העולה מתצלומי התנועה של דרורה שפיץ עוסק במתח שבין היקסמות מן החולף לבין הרצון להיאחז בקבוע וביציב. אין זה סיפורה האישי של הצלמת או סיפורו של המדיום, כי אם סיפורה של תפיסת הגוף המודרני ככלל, בין אם היא מתבטאת בריקוד ובין אם בדימוייו החזותיים. האומנם יש משמעות כלשהי לאוקסימורון "להנציח את הרגע"? ומה בין תנועה בפועל, מהירה עד כדי קיפאון (כאותו חרק אשר רֶטט בלתי פוסק של כנפיו מחזיק אותו במקומו, תוך כדי רחיפה), לבין קיפאון שאוצר בקרבו תזוזה בכוח, ועל כן הוא "מלא תנועה"?  

 

כאלה הם הפרדוקסים שהצלמת בוחנת שוב ושוב, תוך שהיא משוטטת, תועה, מחפשת קצה חוט בין המתהווה למתמשך. בדיאלוג בין המצלמה לבין התנועה המצולמת, הגוף הוא לעיתים נוף, מורפולוגיה של טבע דומם, תוואי קווי בדומה לתרשים של סיסמוגרף. ולעיתים הוא כתם מופשט, מעין עקבות מעורפלים של רקדן נוכח-נפקד. ומהי המצלמה? האם היא רק מתעדת אובייקטיבית או שמא אף היא בתנועה? האם זוהי תנועתה של המצלמה, של האובייקט המצולם או של מבטו של הצופה? ואולי חוברים שלושתם – צלם, אובייקט וצופה – למחול משותף? תצלומיה של דרורה שפיץ אינם מספקים לנו תשובות חד-משמעיות. עם זאת, מבחר דימויי המחול בתצלומיה מעיד על מחויבותה הכנה והרצינית לבחון את השאלה בכל הדרכים העומדות לרשותה.

 

ניכר שהאמנית אינה מעוניינת בתנועה מזדמנת. כמו אלכימאית היא מבקשת לזקק את הרגע ולהציג לעיני המתבונן דימוי מגובש, תמציתי, מסוגנן לעילא. היא חותרת להגיע ללב השֶקט בעיצומה של ההתחוללות. לאחת מתערוכותיה (בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, 2007) העניקה את השם "עין הסערה". בתערוכה הוצגה סדרת תצלומים של רקדנית הבּוּטוֹ מיה דוּנסקי: "ללא-ניע בדיוק במרכז תנועתה. בודדה, בודדה, בדומה לציר העולם...".[1] בּוּטוֹ (Enkoku Buto – ריקוד האפלה) הוא סגנון מחול יפני, שהתגבש בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 ועניינו משבר הגוף על הגבול בין יציבות לקריסה, ובמילים אחרות: על הסף שבין חיים למוות. בנקודה זו פוגשת עין המצלמה של דרורה שפיץ את מרכזו הדומם של המחול.  

 

[1]  פול ולרי, "הנפש והריקוד", מתוך תרגום השיר בידי מחברת המאמר, שייראה אור באסופת תרגומים בנושא הריקוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

bottom of page