מראשית שנות ה־70 של המאה ה-20 ועד כ"ה בתמוז תשל"ז (11 ביולי 1977), היום שבו נספה יצחק דנציגר בתאונת דרכים ליד רמלה בדרכו לירושלים, עקבה דרורה שפיץ בעין המצלמה אחר מסעותיו של האמן בנופי הארץ ובאתריה. בתצלומיה הנציחה את "המקומות" והחומרים, שהיו חלק ממחקריו הבין-תחומיים של האמן. ניסיונותיו של דנציגר לשלב בין אלמנטים אקולוגיים לאלמנטים תרבותיים ולאגד אותם למערכת סינתטית תוך שימוש בשיטות השאולות מן הסמיוטיקה תועדו בתצלומיה של שפיץ. תצלומים אלה אינם רק תעודות מרגשות של עשייתו של האמן. הם עצמם נכס אמנותי, שבלעדיו לא ניתן כלל לעקוב אחר דרכו האמנותית הייחודית של דנציגר בערוב ימיו.

אין מראי מקום טובים יותר מתצלומים אלה, המעידים על אמונתו של דנציגר בכך, שהאפשרות היחידה שנותרה לאמן היא להיצמד אל הנוף, אל המסורות רוויות הסוד והמסתורין, שהיו ועודן חלק אינטגרלי מהסביבה התרבותית של כל "מקום" ו"מקום". בכוח הכוונתה ומיקודה של העדשה מצליחה דרורה שפיץ להציג בתצלומיה את אזורי התיווך השבריריים האלה שבין התושב לבין מקומו, בין הנוף לבין האוכלוסייה החיה בגבולותיו. בתצלומיה היא מצליחה להעניק לצופה מאותה פוזיטיביות רבת-הערצה של יצחק דנציגר, מאותה אמונה כי אכן אפשר לרקום מחדש מארג חיים שיהפוך חומר ורוח לישות אחת.

דיוקנאות האמן בנוף

אף כי מרבית תצלומיה של דרורה שפיץ ממוקדים בהבנת המקום וצורות החיים שהתפתחו בו, מצלמתה הנציחה באותן שנים כמה מהדיוקנאות החשובים ביותר של יצחק דנציגר. דיוקנאות אלה צולמו באתרים שבהם חש דנציגר הזדהות רגשית רבת עוצמה עם המקום, ואתרים אלה מהווים אפוא חלק בלתי נפרד מדמות דיוקנו.

  שני הדיוקנאות מרוּג'ם אל-הירי הם דוגמאות מופת לקשר ההדוק בין האמן לבין פעולתו באמצעות המבט המבקש להתיר את חידת המקום ואת הצדקת קיומו. הדיוקן בחורשת טל מעיד אף הוא על האמן, לא כגוף שפעולתו פיזית אלא כאיש חושב. מרגש במיוחד הוא התצלום שבו קלטה המצלמה של דרורה שפיץ את יצחק דנציגר שכוב בנוף, במאמץ ללגום מים משלוחה של נחל בגליל . הדמות נעלמת כמעט, והנוף פתוח כבמה ענקית המאפשרת לצופה לשוטט במרחביו. הרגע שהוקפא בפריים של התצלום מנציח לא רק את עצמו, אלא את זרימת