נופי מדבר סיני, 1968-1973
מאת: מוקי צור מתוך הספר " אור | מרחב | זמן "
העלים ששדפו. הם יודעים את ימי החום המתיש ואת הלילות
הקרים מנשוא. ילדיהם מגיחים מן החולות כאילו יצאו מבית
מסתורי הנוסע במרחב.
המדבר אינו רק מגרש המשחקים של לוחמי המלחמות ולא רק נתיב מעבר בין מלכויות. המדבר מתפרץ בהריו ופולש בחולותיו. הוא מבקש את מקור המים ונסחף בסופות החול. איש המדבר מעמיד כנגדו את גלימותיו הארוכות, את תכשיטיו שנעשו באוהל. המוטות התומכים ביריעות האוהל מעידים במספרם על גודל קניינו של בעל המקום.
מכל סמלי המדבר מתקרבת הצלמת אל נבואתה של מרים, שאין באמתחתה בשורות חצובות בסלע, לא מקדשים של ברק ורעם, אלא רק מים שקטים המאפשרים חיים, המלווים את אוהלי הנוודים.
נבואתה אינה מאיימת על החיים, אינה מעמידה להם תנאים, אלא מקיימת אותם עד מוות.
סיני הנלכד במצלמתה של דרורה שפיץ הוא מדבר מכונס בעצמו, שלא כמו סיני של בעלי האגדה ומבקשי ציון החדשה. אלה חלמו לראות במדבר את סוד ההיסטוריה היהודית שנעצרה לפתע וביקשו להניע אותה שוב, בכך שיקימו לתחייה את מתי המדבר. הצלמת ביקשה רק לעכב את השמש משקיעתה, להשהות את האור.
כמו הנביא הסוער אליהו, שברח למדבר משאון השחיטה וגילה בו את השקט הנורא, הפוצע עמוקות את הנשמה ומאפשר לה לטפס לגבהים שלא ישוערו - כך הצלמת. היא לא ביקשה במדבר אלא עיקר חמקני, שייקלט מבעד לעדשת המצלמה. היא חיפשה במדבר את הדָבר, את הדובר, את הדיבור. הניצוצות שגאו בתוכה נשפכו אל עיניה. כצלמת היא מנסה להיטהר מאימי ההווה על ידי חיזיון מתחדש ודרמטי של מחזור חיים סוער, המסתתר מאחורי שכבות של בגדים וכללים קשוחים; מאחורי האחר שאינו זר, אלא מייצג שורשים שאינם מפוענחים.
דרורה שפיץ הגיעה אל מדבר סיני בין המלחמות והשלום. במנוסתה מן המהומות המדיניות ומחזיונות ההיסטוריה של החול והקרבות, היא ביקשה להיות במקום ולהכיר את אנשיו; לטעום בו טעם של הווה נצחי. היא לא הגיעה כמנוצחת או כמנצחת, אלא כצלמת המתעדת הוויה רחוקה-קרובה.
המצרים, הישראלים והנוצרים רואים בסיני מדבר של מעבר. ליהודים, מדבר סיני נמצא בדרך בין מצרים לבין הארץ המובטחת. זהו מרחב של נדודים, מחוז מוות, אתר של נס. אבל הצלמת באה אליו כאל מקום של חיים ושל אנשים; לא חורבות של עבר ולא סימני דרך לעתיד, אלא מעגל חיים אחר.
קוראי המגילות ומפרשי סמליהן מוצאים במדבר סיני מקום שצופן בקרבו את ההתגלות האלוהית, את בשורת החוק, את המעיין החבוי, ואת המן הצונח מן הרקיע כדי להרגיע את הרוח הסוערת של המרד ושל הגעגועים. אבל מבעד לעדשת המצלמה של דרורה שפיץ נגלים נופים, החושפים את מסלולי הנדודים של תושבי המקום, שאינם מבקשים לצאת מתחומם, שאינם מחפשים חיי סֵפר. חייהם
רוקמים סיפור אחר.
זכרו של הר סיני נחנט במנזר עתיק יומין, בסיפור הלוחות והעגל. הוא נקשר למאבקו הפנימי של הנזיר עם יצריו. בתחילת המאה הגיע לסיני המורד הגדול והנווד הרוחני מכרתים, ניקוס קזאנצאקיס, במסעו האינטנסיבי אחר הקדושה. כמוהו הגיעו לסיני גם אחרים, שביקשו לשיר במרחביו את שירי סוף הדרך.
ואילו תושבי המקום הנקלטים בעין המצלמה לא ידעו נדודים שכאלה. הם יודעים את הערוצים החרבים ואת השיטפונות, את הדרכים העקלקלות ואת השיחים למודי היובש, את השורשים שנחשפו ואת
