top of page

מחווה ליצחק דנצינגר, 1970-1977

מאת: פרופ' מרדכי עומר  מתוך הספר " אור | מרחב | זמן "

הנצח החבויה בתוכו. בארבעת הדיוקנאות האלה שרטטה דרורה שפיץ את האינטרפרטציה הקוהרנטית ביותר של יצחק דנציגר כאמן מושגי, כאבי האמנות הקונצפטואלית בישראל.


שיקום מחצבת נשר

העבודה הסביבתית המפורסמת ביותר של דנציגר היא שיקום מחצבת נשר (1971). עבודה זו מבטאת בצורה הברורה ביותר את יסוד ה"תיקון" או ה"גאולה" ביצירתו – גאולת הטבע מידי התהליכים המודרניים ההרסניים; ניסיון להחיות את הטבע, להשיבו אל האדם ואל עצמו, כשהוא נקי ומשוחרר מפגעי האדם הזמן. העבודה החלה בשיקום ניסיוני של שלוש מחצבות נשר נטושות, במורדות המערביים של הכרמל. דנציגר, האקולוג זאב נווה, חוקר הקרקע יוסף מורין ושאר אנשי הצוות החליטו בתחילה למזג את אתר המחצבה עם סביבתו באמצעות הטופוגרפיה של המקום וצמחייתו. הם דנו בבחירת הצמחים, בהכנת הקרקע, בשיטות הגידול וכדומה. מאוחר יותר, בביקור באתר עם הגיאוגרף יהושע יצחקי, נוכח דנציגר כי המצוק שנותר כתוצאה מהכרייה בצלע ההר הוא למעשה חתך גיאולוגי, עדות לתהליכי התהוות ההר והאתר, ולכן הוחלט להשתמש גם במרכיב זה.

שיקום מחצבת נשר, כמו רבות מעבודותיו המאוחרות של דנציגר, היא ניסיון ליצירת עבודה החיה ומתחדשת עם הזמן והטבע; יצירה שהיא מעבר להיסטוריה, מעבר לפעילות האנושית המרוכזת בעצמה והמודעת לעצמה בלבד. דנציגר האמין שתפקידו העיקרי של האמן המודרני הוא להוליך את הזולת אל חוויית ההתמזגות המתמדת של הסדר באקראיות, וכי "התהליך הרציף של ההוויה" הוא מעשה החיים. לפיכך, על האמן ליצור מערכות המתארגנות מעצמן, על פי החוקיות והמחזוריות הטבעית. זו, לדעתו, המשמעות האמיתית של המושג "יצירתיות": היכולת להתחדש ולהתחיל את מחזור החיים מבראשית.

צלמים רבים (כמו ג'ודי וקני) תיעדו את הליכי שיקום המחצבה מזוויות קרובות מאוד ועקבו אחר שפת הגוף של דנציגר. לעומתם, דרורה שפיץ התרחקה וצילמה את צלע ההר מזווית פנורמית רחבת-יריעה. המבט ממעוף הציפור כאילו "בלע" את הפצע בהר והשלים את רצף המורדות של הרי הכרמל, כפי שהיה לפני כריית המחצבה. שפיץ תיעדה גם את מחצבת קדומים שבדרך אל בית אורן, אתר שדנציגר פקד לעיתים קרובות והרבה להרהר באפשרויות לשקמו.

מראשית שנות ה־70 של המאה ה-20 ועד כ"ה בתמוז תשל"ז (11 ביולי 1977), היום שבו נספה יצחק דנציגר בתאונת דרכים ליד רמלה בדרכו לירושלים, עקבה דרורה שפיץ בעין המצלמה אחר מסעותיו של האמן בנופי הארץ ובאתריה. בתצלומיה הנציחה את "המקומות" והחומרים, שהיו חלק ממחקריו הבין-תחומיים של האמן. ניסיונותיו של דנציגר לשלב בין אלמנטים אקולוגיים לאלמנטים תרבותיים ולאגד אותם למערכת סינתטית תוך שימוש בשיטות השאולות מן הסמיוטיקה תועדו בתצלומיה של שפיץ. תצלומים אלה אינם רק תעודות מרגשות של עשייתו של האמן. הם עצמם נכס אמנותי, שבלעדיו לא ניתן כלל לעקוב אחר דרכו האמנותית הייחודית של דנציגר בערוב ימיו.

אין מראי מקום טובים יותר מתצלומים אלה, המעידים על אמונתו של דנציגר בכך, שהאפשרות היחידה שנותרה לאמן היא להיצמד אל הנוף, אל המסורות רוויות הסוד והמסתורין, שהיו ועודן חלק אינטגרלי מהסביבה התרבותית של כל "מקום" ו"מקום". בכוח הכוונתה ומיקודה של העדשה מצליחה דרורה שפיץ להציג בתצלומיה את אזורי התיווך השבריריים האלה שבין התושב לבין מקומו, בין הנוף לבין האוכלוסייה החיה בגבולותיו. בתצלומיה היא מצליחה להעניק לצופה מאותה פוזיטיביות רבת-הערצה של יצחק דנציגר, מאותה אמונה כי אכן אפשר לרקום מחדש מארג חיים שיהפוך חומר ורוח לישות אחת.

 

דיוקנאות האמן בנוף

אף כי מרבית תצלומיה של דרורה שפיץ ממוקדים בהבנת המקום וצורות החיים שהתפתחו בו, מצלמתה הנציחה באותן שנים כמה מהדיוקנאות החשובים ביותר של יצחק דנציגר. דיוקנאות אלה צולמו באתרים שבהם חש דנציגר הזדהות רגשית רבת עוצמה עם המקום, ואתרים אלה מהווים אפוא חלק בלתי נפרד מדמות דיוקנו.

  שני הדיוקנאות מרוּג'ם אל-הירי הם דוגמאות מופת לקשר ההדוק בין האמן לבין פעולתו באמצעות המבט המבקש להתיר את חידת המקום ואת הצדקת קיומו. הדיוקן בחורשת טל מעיד אף הוא על האמן, לא כגוף שפעולתו פיזית אלא כאיש חושב. מרגש במיוחד הוא התצלום שבו קלטה המצלמה של דרורה שפיץ את יצחק דנציגר שכוב בנוף, במאמץ ללגום מים משלוחה של נחל בגליל . הדמות נעלמת כמעט, והנוף פתוח כבמה ענקית המאפשרת לצופה לשוטט במרחביו. הרגע שהוקפא בפריים של התצלום מנציח לא רק את עצמו, אלא את זרימת

הבוסתן שלמרגלות כפר כ'בביר בוואדי עין שיח, חיפה

הבוסתנים הפזורים ברחבי הארץ שבו את ליבו של דנציגר, ובמיוחד אותה פנינה ים־תיכונית – הבוסתן שלמרגלות כפר כ'בביר בוואדי עין שיח, חיפה. הוא הרבה לבקר בבוסתן – לעיתים להנאתו בחברת ידידים, ולעיתים כדי ללמוד שם פרק בהלכות עיצוב ולהציגו כדוגמה מוחשית לתלמידיו בטכניון או בבצלאל. ואדי שיח, נחל המשוטטים, הוא ייחודי בהשוואה לשאר הוואדיות המערביים של חיפה משום המצאי הטבעי והתרבותי העשיר שלו. זהו ערוץ ואדי סבוך בחורש טבעי ובעל מערות טבעיות, שנוצרו כתוצאה ממבנה המִסלע במדרונות הוואדי. יש בו מערה שנתגלו בה שרידי תרבות אדם בת 15,000 שנה, כוכי התבודדות של נזירים מהתקופה הביזנטית, מנזר כרמליתי מהמאה ה־12, שני מעיינות שופעים שסביבם נרקמו אגדות וסיפורים,
וגן בוסתן עתיר מים ושופע צמחייה שנבנה בתחילת המאה ה-19
בידי משפחת כיאט.

שילוב זה של ערכי טבע אופייניים לכרמל עם שרידי תרבויות שונות, שהתפתחו במקום במהלך ההיסטוריה, מאפשר פיתוח מקום מיוחד במינו בלב המערך העירוני של חיפה. מורשת תרבותית עשירה זו בתוך ואדי טבעי היורד אל הים משכה מבקרים רבים לשוטט בו ולטפס בשביליו, אבל שנים של הזנחה והעדר תחזוקה שוטפת הביאו להתדרדרות במצבם של האתרים במקום.

המצלמה של דרורה שפיץ  עקבה מקרוב אחר עיצוב הגן ומורכבותו, פירקה את יחידותיו והעניקה לצופה ממיטב היופי המאופק והמינימליסטי החבוי בו. במיוחד עקבו תצלומיה אחר מערכות ההשקיה המאפשרות זרימה מתמדת של מים, יסוד חיוני ראשון במעלה לכל גן באשר הוא. הבארות והברכות, השקתות והתעלות, שתועדו בתצלומים, מעידים על מגוון עשיר של פתרונות עיצוביים. אלה שימשו לדנציגר דוגמאות מופת לשפה עיצובית ברורה וקיומית – הנכס היקר ביותר של האדם היוצר בנוף.

רוג'ם אל־הירי

בתחילת שנות ה־70 החל דנציגר לבחון אתר שנתגלה אז מחדש בגולן: מקדש עתיק עשוי מבנה אבן מעגלי, שמקימיו אינם ידועים. באמצעות פתחים ומבנים המוליכים את קרני השמש פנימה בזוויות שנקבעו מראש, המקדש מאפשר לקבוע את היום הקצר בשנה, את היום הארוך בשנה, את יום השוויון ואת המועדים במחזור השנה. דנציגר בחן את "המקום" ואת "הזמן" משני היבטים שקשה להפריד ביניהם: ההיבט המיתולוגי וההיבט האקולוגי.

רבות מעבודותיו המאוחרות של דנציגר (הבולטות שבהן: שיקום מחצבת נשר וטקס הנטיעות לזכר חללי סיירת אגוז בגולן ב-1977), הן יצירות חיות המתחדשות במחזורי הזמן של הטבע: מחזור חיי האילנות ועונות השנה – זמן הצמיחה וזמן הקמילה, וחוזר חלילה. בעקבות מחזורים אלה יצר האדם מערכות זמן וחילק אותן ליחידות באמצעות מועדים המציינים "לידה" ו"מוות". הזמן המיתולוגי, המחזורי, מבטל את ההבחנה בין העבר לבין העתיד ומכונן מערכת זמן "פתוחה" העשויה להתחדש כל העת. העתיד נתפס כהחייאה של העבר מתוך כוונה לחיות ולמצות את ההווה. מערכת זו מנוגדת למערכת הזמן המודרנית, ההיסטורית, שהיא מערכת "סגורה", שאינה מאפשרת לשוב לאחור ולהחיות את מה שכבר אירע. במערכת הזמן המיתולוגית, ההווה
תופס את המקומות של העבר ושל העתיד, והזיכרון תופס
את מקומה של הממשות.

שלא כמו מרבית התצלומים של רוג'ם אל־הירי, שבהם השתמש דנציגר במחקריו, שהיו תצלומי לווין או תצלומי אוויר, דרורה שפיץ מצליחה להעניק בתצלומיה מבט מקרוב בסלעים ובשדה. מתוך המבט המרוכז במקטע המצולם עולה מודעות לעוצמת החיים של הטבע, שנוכחותו זורמת  הרחק אל מעבר לזמן ולמקום.

המושגיות החשובות ביותר של יצחק דנציגר: טקס הנטיעות לזכר חללי
סיירת אגוז בגולן. הרעיון לנטוע חורשת אלונים כמקום הנצחה הבשיל במחשבתו של האמן מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, שעה שהוזמן (עם פרופסור דניאל חבקין והאדריכל רם כרמי) לשפוט בתחרות להקמת אתר הנצחה לחללי סיירת אגוז. על הרגשתו בשעת ביקור ביחידה עם חבר השופטים כתב דנציגר בפתח החוברת מפעל ההנצחה לחללי סיירת אגוז: "[...] הסביבה הכתיבה לכל אחד מן השופטים בנפרד את מהות האתר. הרגשנו שכל סטרוקטורה ורטיקלית מעוצבת כפסל, ואפילו פסל מרשים ביותר – לא יוכל לעמוד בתחרות עם הרכס. כשהתחלנו לעלות בשטח גילינו שהסלעים, שנראו מרחוק כטקסטורה, הם בעלי תוקף ואופי מיוחד במינו".

החיפוש אחר פתרון הולם לאתר ההנצחה של סיירת אגוז הוביל את דנציגר לגיבוש גישה חדשה למושג ההנצחה: לא עוד אכלוס הנוף באנדרטאות, אלא הדגשת הנוף עצמו; יצירת "מקום" מתוך התייחסות לחי ולצומח, "מקום" שמשפחות הנופלים וחבריהם יחושו בו בשלווה ויוכלו להתייחד בו עם עצמם ועם הנוף הסובב אותם. טקס הנטיעות של ט"ו בשבט תשל"ז היה הביטוי המעשי הראשון לתפיסה חדשה זו של דנציגר. במעמד המשפחות השכולות, מפקדים, חברים־אמנים ותלמידים, ניטעו 300 השתילים הראשונים (בגבעה 883 בגולן). ההשתתפות הפעילה בנטיעות היתה הצעד הראשון של המעורבות האישית ב"מקום". המעקב האישי אחר העץ הצומח ואחר השפעתו על הנוף והסביבה היה צעד נוסף בפיתוח מוקד רגשי לדורות הבאים.

לצד תצלומים פנורמיים המתעדים את המפגש בין ההורים השכולים לבין הנוף של קלעת-נמרוד, צילמה דרורה שפיץ גם כמה תצלומי תקריב המנציחים את מיטב אמני ישראל שהשתתפו בטקס. לצד יצחק דנציגר אפשר לראות את יוסף זריצקי ואביגדור סטמצקי. התצלום של ידי האב השכול המהדקות את שתיל האלון השברירי הוא מהתצלומים המרגשים ביותר בסדרה זו.

מקומות קדושים, אתרי פולחן וקברים

יותר מכל רותקה עדשת המצלמה של דרורה שפיץ לאותם אתרים קדושים כמו אילנות או חורשות, קברים של קדושים או קברי שייח', הפזורים ברחבי הארץ ומשמשים "מקום" לעולי רגל ולמאמינים. המצלמה נודדת מבקעת קדש להר החרמון, משער הגיא לבר גיורא, מהשומרון לגליל, ומנסה ללכוד את הקשר בין החיים למתים, בין הטבע הנצחי לבין האדם החולף. במובנים רבים, דרורה שפיץ צועדת באתרים אלה צעד אחר צעד בעקבות דנציגר, שהעמיק לחקור את "המקומות הקדושים" האלה בסיוריו הרבים בארץ.

דנציגר הקדיש תשומת לב רבה לקשר ההדוק שבין הנוף הנתון לבין חותמו האישי של האדם בנוף, באתר שנבחר במטרה להקים "יד", "מצבה", או "מקום". הוא ראה באפשרות לבחור עץ או מעיין ולפתח סביבם פולחן המקשר ומעמיק את החיבור שבין האדם לסביבתו הטבעית דרך לעצמיות, ל"מרכז ההוויה"; נתיב מעבר מהמוות אל החיים, מבן החלוף והאשלייתי אל הממשי והנצחי. דנציגר ראה את ה"מקום" כהוויה, כמציאות דתית, המחברת את האדם עם נופו והנתפסת במושגים של מיתולוגיה ופולחן.

 התפיסה הדתית מאמינה בעולם "אחר", "על טבעי", המתייחס – במישרין או בעקיפין, באורח אמצעי או בלתי-אמצעי – אל העולם ה"טבעי". כל דבר שהאדם עושה בעולם "הזה" קשור לעולם "ההוא" ומשפיע עליו, ולהיפך. קשר זה הוא מקור הקדושה של אתרים, מבנים, עצים וחפצים פולחניים, שמהם שאב דנציגר את השראתו. הוא שאף לחוש את תמצית הייחוד של ה"מקומות" ולהעניק להם ממד של קדושה. כך הגיע למקומות פולחן ולאילנות קדושים, שתושבי הארץ לא התנתקו מהם אלפי שנים.
 

טקס הנטיעות לזכר חללי סיירת אגוז בגולן

בט"ו בשבט תשל"ז (1977) תיעדה דרורה שפיץ את אחת העבודות

צילומים מהפרק הוצגו בתערוכות וספרים, אוצרות פרופ' מרדכי עומר

יצחק דנציגר: מקום (ספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982)

 

שתי תערוכות רטרוספקטיביות של יצחק דנציגר 
במוזיאון ישראל, ירושלים (1981)

ובמוזיאון תל אביב לאמנות בשיתוף המוזיאון הפתוח בתפן (1996)

 

ובתערוכות
"תיקון: היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים" בגלריה לאמנות של אוניברסיטת תל אביב (1988)

"גופי עצמי: אמנות בישראל, 1978-1968", במוזיאון תל אביב לאמנות (2008)

"בוסתן כאיט"  מוזיאון העיר - חיפה. (2016) אוצרת עינבר דרור לקס 

"בראי אמנים"  גלריה  בית רוזנטליס, יפו. (2016) אוצרת אירית לוין

con.reading.danzinger.2
con.reading.danzinger.1
bottom of page